אוק

19

2009

מה דעתך אודות גישה נשכחת זו שהגה הפסיכיאטר האמריקאי סילבנו ארייטי לטיפול בהזיות ?

נכתב ע"י פרופ' לוין

הזיות מוגדרות כתפיסה חושית שאין לה עיגון במציאות, ניתן לדבר על הזיות שמיעתיות, ראייתיות, כאלו של ריח ועוד. יש להדגיש כי הטיפול התרופתי בימינו יעיל לטיפול בהזיות אך יתכן ויש מקום למחקר יעילותה של גישת טיפול  פסיכותרפאוטית נשכחת  זו לצד הטיפול התרופתי.

arieti

Silvano Arieti (נולד ב פיזה, איטליה ב  1914 ונפטר בניו יורק, ארה"ב  ב – 1981) פרופסור לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של ניו יורק, פסיכואנליסט  ועורך ששת הכרכים של  ה-  American handbook of Psychiatry ספר שריכז את הידע בפסיכיאטריה בתקופתו.

ארייטי נחשב בזמנו לדמות מובילה בחקר ההבנה והטיפול בסכיזופרניה. הקטע להלן (עמודים 563-5 בספר)  מובא בתרגום חפשי מתוך ספרו INTERPRETATION OF SCHIZOPHRENIA[פרשנות לסכיזופרניה].   דעותיו בספר ייצגו לדעת אחדים משקל נגד למודל הרפואי להפרעות נפשיות של הזרם המרכזי בתקופתו.

וכך כותב ארייטי בספרו אודות שיטה זו [בתרגום חפשי]:

"……….בנקודה זו עשויה לעלות במוחו של הקורא שאלה חשובה. באם אכן הסימפטום (למשל הזיות השווא)  הינו תחליף …..להיבטים שונים של חי המטופל, האם אין זה נכון כי המטופל זקוק לתחליף זה (של ההזיות) ? שכן הוא צריך להשיל מעליו כאב נפשי רב והסימפטום (של ההזיות)  עוזר לו בכך, והאם אין המטפל, לכאורה בדרך אכזרית ובלתי טיפולית, רוצה ליטול ממנו את אמצעי ההגנה רב הערך הזה?….

…הנקודה היא (גורס ארייטי), שאם אכן מתפתחת אווירה של אמון בסיסי ,.. אוירה שבה המטופל חש ומרגיש שהוא מקבל מן המטפל התייחסות אנושית משמעותית…, המטופל מוכן לוותר על התסמינים (למשל ההזיות)  שלו  ולהתנסות בדרכים חדשות שיאפשרו להמירם אותם לתסמינים פחות פסיכוטיים או נ יותר נאורוטיים. הסימפטומים החדשים (שיכולים להיות למשל  דאגה למרכיבי האישיות במקום לאלו של הגוף) עלולים מחד להיות קשים לשאתם אך מאידך ניתן לשתף בהם את המטפל בקלות רבה יותר. במילים אחרות, המטפל יוכל לעזור למטופל לשאת את "הצלב שלו", אם צלב זה יהיה פחות … פסיכוטי…

…אנשים אחדים עשויים לשאול, מדוע לא להסיר את הסימפטומים עם שיטות מורכבותפחות כמו מתן תרופות למשל?תשובתי היא כי  יש להסיר את הסימפטומים עם טיפול תרופתי באם טיפול פסיכותרפוטי נכשל (זו אגב דעתו של ארייטי, אך כיום הדעה הרווחת היא שניתן לשלב טיפול תרופתי וגישות אחרות), שכן באם החולה מסוגל לכבוש את הסימפטומים שלו באמצעים פסיכולוגיים הרי הוא שב ורוכש עמדה פעילה בחיי.. הוא לא מרגיש יותר קורבן של הרודפים או של תופעות שאינו מבין, הוא הופך מודע יותר לתפקיד שהוא "משחק" במחלתו והוא יכול בעצם  לבחור באם לשהות תחום הפסיכוזה או בממלכת המציאות….

….אף בתהליכים הנדמים למטופל כבלתי ניתנים לשינוי ואשר המטופל חווה כמציאות  אשר אנו מכנים "מציאות דלוזיונלית" (של מחשבות שווא)  או הזייתית, יכול המטופל לזהות כי ביכולתו להתנגד לפיתוי של המנגנוניים האבנורמליים הפסיכוטיים…..[ ולקבל את החרדה המוגברת והסבל שנובעים מן המנגנונים החדשים שיאמץ (הלא פסיכוטיים), חרדה וסבל הנובעים בין השאר מידיעת המשמעות שהתהליכים הלא פסיכוטיים נושאים בחובם] באם הוא ירגיש כי המטפל נמצא שם בעבורו לחלוק עימו את תחושותיו הקשות ….

….במילים אחרות, בעוד שה"מתנה" הבלתי מוחשית של ההתייחסות הבין אישית (בלעז relatedness) החיובית מוצעת  על ידי המטפל למטופל ללא תמורה ובהתחלה מתקבלת על ידי המטופל באופן פסיבי, הרי כי הפירושים הפרמליים הניתנים למטופל על ידי המטפל הופכים אט  אט לכלים בהם ישתמש המטופל באופן פעיל בכדי להילחם במחלתו…. עד מהרה יזהה המטופל מה הוא עצמו עושה לעולם המציאות בכדי להפכו לעולם הפסיכוזה. בחינה של שינוי זה על ידי המטפל והמטופל הינו חקר משותף, שבו החולה והמטפל נושאים תפקידים שונים באופן פעיל והדדי….

……עד לאחרונה שררה הדעה כי חוסר היכולת להפרכה של תופעת ההזיה או חוסר היכולת לתפיסה כי ההזיה אינה מציאותית, הינם מאפיינים בסיסיים של תופעת ההזיה. מדעה זו משתמע כי עד שהסימפטום (ההזיה)  נעלם לחלוטין,אם  באמצעות טיפול ואם באופן ספונטאני,הרי זה  בלתי אפשרי כי  המטופל הסכיזופרני יהיה מודע לחוסר הממשות של התופעה ההזייתית, דבר ההכרחי לתיקונה. מצאתי (טוען ארייטי)……..כי אין זה בהכרח כך…..

…..בדיון להלן יילקחו בחשבון הזיות שמיעה בלבד, אבל אותו תהליך יכול להיות מיושם גם לגבי סוגים אחרים של הזיות, לאחר שיעשו השינויים וההתאמות המתבקשים…..

…..חולים מאושפזים נשאלים לא אחת על ידי מטפליהם בתחילת הטיפול שאלות שגרתיות כגון: "האם את/ה שומע קולות? מי מדבר איתך?"  שאלות אלו אינן  מקדמות את הטיפול, שכן המטופלים אינם מסוגלים לוותר על ההזיות שלהם כל עוד קיימת אווירה של חוסר קירבה והבנה הדדית שמתבטאת בשאלות כגון אלו  וזה לא נבון לתקוף את הבעיה באופן ישיר.  אין זה גם חכם לתת למטופל את הרושם כי המטפל שומע את קולות ההזיה שלו וחולק את החוויות הפרטיות החריגות שלו. לאחר שהמטפל הבין כי המטופל סובל מהזיות המטפל צריך פשוט להגיד למטופל כי אינו שומע את קולות ההזיה שלו ואינו חווה את חוויותין החריגות ולקיים יחס עימו קשר חיובי ולבבי…..

……למעט חולים במצב מאוד מתקדם של המחלה או עם מי לא שניתן להגיע עימו ליחסים בין אישיים חיוביים , אפשר להכיר בכך כי הקולות (הזיות הקול) נוטות להתרחש במצבים מסוימים ולא באחרים, כלומר, כאשר המטופל מצפה לשמוע אותם.

 

לדוגמה, חולה ההולך הביתה אחרי יום של עבודה ומצפה כי השכנים ידברו אודותיו…. ברגע שהוא מצפה לשמוע אותם, הוא אכן שומע אותם. במילים אחרות, הוא מעמיד את עצמו במה שאני מכנה "גישת ההקשבה" [ listening attitude]….

…..אם הצלחנו ליצור קשר  ויחסי גומלין חיוביים עם החולה [relatedness], הוא יהיה מסוגל להבחין בהכוונתנו בשני שלבים: זה של "גישת ההקשבה"  (שלב של ציפיה להופעת קולות ההזיה) וזה של החוויה ההזייתית. בהתחלה הוא עלול למחות נמרצות ולהכחיש את קיומם של שני השלבים, אבל לאחר מכן יעשה לא פעם ויתור קטן ויאמר "אני חשבתי שהם דיברו עלי, והוכחתי שאני צודק… הם באמת דיברו."…..

…..כמה פגישות לאחר מכן, יעשה המטופל לעיתים צעד נוסף קדימה בו יזהה ויודה כי היה מרווח קצר בין הציפייה להופעת הקולות וההופעה הממשית של הקולות. הוא עדיין יתעקש לא פעם כי רצף זה הינו מקרי לחלוטין, אבל בסופו של דבר הוא יראה את הקשר בין הצבת עצמו ב"גישת ההקשבה" לעצם שמיעת הקולות. בהמשך יוכל לזהות כי הוא בעצם מעמיד את עצמו ביחס הקשבתי כזה כאשר הוא נמצא במצב מסוים או בהלך רוח מסוים. למשל, בהלך רוח שבו הוא חש עוינות באוויר.הלך רוח בו יש לו את התחושה כי לכל אחד מהסובבים יש יחס מזלזל כלפיו. במצב כזההוא יבחין כי לפתע מופיע אישור לגישה זו שהוא מייחס לאחרים; הוא שומע אותם מעירים לו הערות לא נעימות ופוגעות.(באמצעות הזיות קול)

לעיתים המטופל חש לא מתאים וחסר ערך, אך הוא אינו משמר הרגשה זו ליותר משבריר השנייה. שכן הגינוי העצמי האוטומטי הזה גורם לו כמעט מיידית להכניס את עצמו לתוך "גישת ההקשבה"", ולאחר מכן הוא שומע את קולותיהם של האנשים המגנים אותו (באמצעות הזיות הקול).

כאשר החולה יכול לזהות את הקשר בין מצב רוחו והעובדה כי הוא מביא את עצמו ל"גישת ההקשבה", הרי שהושג צעד גדול קדימה. המטופל שוב לא רואה את עצמו כסוכן פסיבי אלא כמישהו שעדיין יש לו הרבה מה לעשות עם מה שהוא חווה. יותר מכך, אם הוא תופס את עצמו ב"התייחסות של ההקשבה", [ והוא עדיין לא פיתח את החוויה האבנורמלית (הלא נורמלית) ההזייתית או  דרכי חשיבה פליאולוגיות (paleologic) שמהן יהיה לו קשה להימלט] , הוא עדיין עשוי לעמוד בפני הפיתוי של נפילה למלכודת המפתה של העולם  הפסיכוטי….

… את הידיעה כי אינו רק סוכן פסיבי, עשוי החולה לגלות באמצעות הליך הפוך בו החולה אשר נוטה להזות מתבקש ללכת לחדר אחר לבדו ולצפות להזיות. בקרוב הוא יבין כי הקולות מגיעים אליו, רק בשל העובדה כי הוא מצפה להם….

….מצאתי כי באם אווירה של קירבה חיובית [relatedness] והבנה בין המטופל למטפל אכן קיימות, הרי שהמטופלים נוטים  בלא קושי רב לתפוס את עצמם [מספר פעמים במהלך היום]בעיצומה של פאזת " ההקשבה" אם כתוצאה מהפרעות שונות  בסביבה  ואם מסיבות אחרות . לפעמים, למרות שהם מכירים בתופעה, הם עדיין מרגישים שהדברים פועליםבכמין מנגנון אוטומטי, אשר הם לא יכולים למנוע  אותו. עם זאת ,בסופו של דבר,הם יוכלו לשלוט במנגנון זה יותר ויותר. גם אז, הם עלולים במצבים של מתח לחזור ל "גישת ההקשבה"  ובעיקבותיה לחוויות ההזייתיות. המטפל לא צריך להתעייף מלהסביר את  המנגנון הזה העומד מאחורי הופעת ההזיות שוב ושוב לחולה, גם כאשר ההסבר נראה לו מיותר  וחוזר על עצמו…..

….רק לעתים רחוקות הסבר כזה הינו  מיותר, למשל, במצבים בהם לחולה משיכה לסימפטומים (להזיות) שלא ניתן לעמוד בפניה ….

…..אבל כעת משללנו מן המטופל את הזיותיו, הרי שאתה הקורא יכול שוב לשאול,  איך יוכל החולה  להתמודד עם החרדה שלו ללא ההגנה שסיפקו לו הסימפטומים הפסיכוטיים? ואיך נוכל [כמטפלים]לעזור לו לשאת את הנטל הזה, את הצלב הכבד הזה, גם אם הוא פחות מציאותי? הדוגמא להלן אולי תבהיר את הנושא הזה…..".

….אישה שמעה קול הזייתי שקרא לה: "זונה !!!". עכשיו, עם השיטה שתיארתי, אם ניקח ממנה הזיה זו, עדיין תחווה תחושה כמעט מופשטת (אבסטרקטית)  בה הסביבה החיצונית, מפלה אותה לרעה ומתייחסת אליה כנחותה, תחושה של הביטו "הינה אישה רעה", וכן הלאה. היא כמעט תרצה לגבש ולהפוך תחושות אלו שוב להזיות…. ואכן אם נעזוב אותה לבדה, היא כפי הנראה תחזור להזות שוב… מאידך אם נגיד לה שהיא משליכה את רגשותיה לסביבה, היא תרתח מזעם. היא תאמר, "הקולות שהייתי שומעת אמרו לי שאני אישה רעה, זונה, אבל מעולם לא היה לי הרגשה כזאת אודות עצמי…. אני אישה טובה." החולה כמובן צודקת, כי כאשר היא שומעת קול מזלזל, או כאשר היא חווה את ההרגשה של היותה מושפלת, היא כבר אינה חווה זלזול או השפלה כלפי עצמה. מנגנון ההגנה ההשלכתי חוסך ממנה את הזלזול או ההשפלה העצמיים……

…..אנחנו חייבים במקום זאת לאמור לחולה ש"הייתה כפי הנראה פעם בעבר בה הייתה לה דעה רעה אודות עצמה… גם אז היא לא חשבה שהיא הייתה זונה, אבל הייתה לה באותה פעם הערכה עצמית נמוכה, כמו שהיא בטח חושבת שזונה חשה כלפי עצמה….

…במילים אחרות, אנחנו חייבים לנסות ולהרחיב את מרחב השדה הנפשי של המטופל…. כל עוד הוא המטופל מייחס הכול להווה,… הוא לא יכול לברוח מן הסימפטומים הפסיכוטיים…. בעוד שלעולם של הפסיכוזה יש רק מימד אחד: "ההווה",  הרי שלעולם המציאות יש שלושה מימדים: "העבר, ההווה והעתיד"….. אמנם בשלב זה של המחלה החולה כבר נוטה לחיות רק ב"הווה", אך הוא שומר על תפיסה של העבר, ואת התפיסה זו אנו חייבים לנצל כמטפלים. אנו מכוונים את המטופל להתמודד עם התחושה העמוקה והמתמשכת של אי הכשירות שלו הגזורה מן העבר …. במקביל המטפל הנוקט הגישה חיובית   המשדרת יציבות, מתן ביטחון, חיזוק ועניין כנה יכול לאפשר למטופל לחלוק את הנטל הרגשי הכבד שלו עימו…..".

 

מאי

18

2009

הרהורים על מילים פרטיות או אידיוסינקרטיות המבליחות "ככוכב זוהר בשמי הליל" של חולים פסיכוטיים

נכתב ע"י פרופ' לוין

# החולה הפסיכוטי, אם סכיזופרני ואם אחר, יוצק לא פעם לתוך השפה מילים מוזרות, שונות, אחרות, זרות ושאינן מובנות לשומע. אלו מופיעות לעיתים במשורה, פה ושם, ולעיתים בשכיחות גבוהה יותר, לעיתים במפתיע כמו כוכב המבליח באחת בשמי הליל ולעיתים באופן צפוי יותר ובהקשר לתכנים מסוימים. ספרי פסיכיאטריה יכנו אותן "מילים אידיוסינקראטיות" או מילים פרטיות, כאלו שאינן מובנות בשפה המקובלת והרחבה ולהן משמעות פרטית. לפרקים זו מילה שאין להכיר בה כל מילה מקובלת אחרת, מאידך יכולה זו להיות מילה מקובלת, המבוטאת כמעט כפי שהי, אך מקבלת משמעות שונה ורחוקה מזו המוסכמת, או לחילופין מילה הנהגית בשינוי מה שמבעד אליו עדיין ניתן לזהותה אך משמעותה שונה מן המקובל, או אף מילה המורכבת משילוב מילים שעברה דחיסה או קונדנסציה. כך או כך בכל אחת ממילים אלו נבנית משמעות חדשה הזרה לשומע.

# קארל יאספרס פסיכיאטר ופילוסוף (1883-1969) בספרו הקלאסי פסיכופתולוגיה כללית חילק את המילים הפרטיות של החולים לפי מרכיבן הרצוני:

1] מילים חדשות הנוצרות באופן יזום ורצוני כאשר השפה הקיימת אינה יכולה לתאר תחושות ישויות או ….העולים בעולמו של החולה. מילים אלו לא פעם מקוריות ואינן מובנות על ידי הסובבים

2] מילים חדשות הנוצרות באופן לא רצוני במיוחד במצבי מחלה חריפים ואחר כך משמשות לציין דברים שונים וממשיכות להופיע גם משהמצב הופך מתמשך וכרוני. יאספרס נותן דוגמא של חולה שכינה את ההלוצינציות שלו "נשקחושני" (נשק-חושני) ושדיווח כי המילה פשוט עלתה אצלו.

בנוסף מנה מילים חדשות המופיעות אצל החולה כתוכן הלוצינטורי לא רצוני כמובן בדרך כלל שמיעתי. החולה מופתע לא פעם לשמוע מילה המופיעה באופן ווקאלי באוזניו. שרבר החולה הפסיכוטי פראנואידלי המפורסם אשר טופל אצל זיגמונד פרויד שמע מילים כמעט שפה בסיסית שנבעו לדבריו מן הקרניים שהוקרנו אליו בחוויתו.

לבסוף ציין גם כי לעיתים שהחולה מפיק הברות וקולות שאין להם כל משמעות עבורו.

ראה:

Jaspers, K. T. (1963), General Psychopathology. Manchester: Manchester University Press.

# הפסיכיאטר דר ואדים גילר גילה את אזני לא מכבר אודות חולה בן 50 הסובל ממחלת הסכיזופרניה ואשר מחשבות השווא שלו הכילו מצבים של שלילת קיומם של דברים (מעין מחשבות ניהיליסטיות) ואשר פונה לעוברי אורח כשעיניו בורקות ומבט נבואי בעיניו ושח להם על "איסוס", אין הכוונה להיסוס או לשם של אדם או חפץ כלשהו אלא למצב של עולם בו אין סוס או אין מודעות למושג סוס, במילים אחרות המילה האידיוסינקראטית שטבע אי-סוס בדומה למילה אי-שקט מבטאת מצב בו דבר מסוים אינו קיים ואשר אין כלל מודעות לקיומו. החולה יצר אפוא מילה חדשה למצב של שלילת קיומו של סוס.

# התחום העוסק במשמעויותיהן של מילים מכונה "סמנטיקה לקסיקלית". תחום זה עוסק במגוון שאלות כולל זו העוסקת בקשר בין מילים מסוימות לשדה הסמנטי שלהן. ויתכן שחקר עתידי של מילים אידיוסינקרטיות שמפיקים החולים הסובלים מסכיזופרניה יכול לתרום ולהיתרם מתחום זה.

# יש אף שטענו – ויתכן בהגזמה— כי לסכיזופרנים לא רק מילים פרטיות אלא אף שפה בעלת משמעות פרטית הכוללת אובייקטים פנימיים שאינם ידועים לאדם אחר ושלא נחלקים עימו ואשר רק החולה מבינם. ראה:

Roy H Wolcott. Schizophrenese: A private language, THE JOURNAL OF HEALTH AND SOCIAL BEHAVIOR, 1970: 11: 126-134]

# מעניין כי קארל יאספרס מצטט בספרו את TUCZEK שדיווח במאמר ב-1931על הופעת שפה פרטית בחולים מסוימים כסוג של תרגול משחקי (ושאינו קשור דווקא לחוויותיו הדלוזיונליות) שהחולה נהנה ממנו ואשר מספק לו גאווה ושעקרונות שונים שימשו בו לבניית המילים.. הוא מציין כי התחביר נשאר כפי שהו ורק אוצר המילים היה פרטי.

# המושג של שפה פרטית הינו רחב. רוזנבאום סבר כי "שפה פרטית" בתחום מדעי כלשהו מתפתחת על מנת להעניק שפה עם משמעויות ותיאורים מרוכזים חסכוניים ומדויקים. בתחומים לא מדעיים לעומת זאת סבר כי שפה פרטית מתפתחת ממגוון סיבות ביניהן הצורך להסתיר משמעויות, להרשים ו/או לשרת צורך נרקיסיסטי אומניפוטנטי.

Jean B Rosenbaum, Some misuse and abuses of our private language, The psychoanalytic review, 51A:29-37, 1964.

קשה לקבל הכללה זו לגבי התחומים שאינם מדעיים ואפשר שמאחורי שפות פרטיות כמו כאלו האמונות על יוצרים ומשוררים מסוימים עומדים צרכים אחרים כמו הצורך לבטא עולמות סובייקטיביים שאין די בשפה הרגילה לבטאן.

# סילבנו ארייטי, פסיכיאטר אמריקאי, כתב בספרו INTERRPRETATION OF SCHIZOPHRENIA כי חוסר הבהירות בשפתו של הסכיזופרני תתכן בשל ניסיונו של החולה להסתיר את המשמעות המאיימת ומעוררת החרדה של תכני חשיבתו מה שהופך את שפתו ללא קומוניקטיבית שלעיתים יחפוץ להסתירה אף מעצמו.

ככלל ארייטי מציין כי בשפה לכל מילה היבט "קונוטטיבי" המשמש להעברת משמעות המילה, היבט "דנוטטיבי" הקשור בסיווג העצם שהמילה מייצגת כמו ששולחן הינו עצם פיזיקאלי והקשר "וורבלי" הקשור בפונטיקה והגיית המילה. ארייטי טוען כי בסכיזופרניה שני ההיבטים הראשונים פגועים בדרגות משתנות. הדבר דורש כמובן בדיקה והוכחה.

במישור הביולוגי יתכן גם שמחקרים עתידיים יבדקו –באמצעות מחקרי הדמיה— אזורי מוח שונים הקשורים בהפקת מילים אידיוסינקרטיות בחולים סכיזופרניים ויספקו לנו תובנות חדשות. לאחרונה החלו גם מדענים לחקור האם למילים מסוימות תבנית EEG ספציפית. קשה לדעת להיכן מחקר זה יוביל והאם יישא פרי. אך אם הדבר יניב תוצאות חיוביות מעניין יהיה לדעת אלו תבניות EEG תהינה קשורות במילים אידיוסינקראטיות של החולים הסכיזופרנים.

אך לא בכך, או בכך, או בכך ברצוני לעסוק כאן אלא בתובנות מעניינות אודות המילה שנותן לנו הסופר והמשורר ביאליק במסתו "גילוי וכיסוי בלשון" אשר ניתנות אולי להעתקה לספירת המחלה הפסיכוטית ולחלק מן המילים האידיוסינקרטיות המלוות אותה (אין אני טוען אלא כי הדבר יכול לתת תובנה לכל המילים האידיוסינקראטיות אלא כי אפשר ותובנה זו ניתנת ליישום בחלק מן המקרים) .

במסה מפתיעה ומסעירה זו מדמה ביאליק את המילים לגלידי קרח הנעים על פני נהר ואת הדובר כנע על פניהן כלוליין באם הוא מודע לכך (המשורר?) או לא (הפרוזאיקן?), וכך הוא כותב:

"בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מילים חמרים חמרים, אותן ואת צירופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המילים ההן בימי גבורתן. כמה מאותן המילים לא באו לעולם אלא אחרי חבלי לידה קשים….. כמה הבהיקו כברקים פתאום ובטיסה אחת האירו עולם מלא… יש מילים הררי אל, ומילים תהום רבה. יש שבמילה קטנה אחת נגזרה כל תמצית חייה… יש מילה שהכריעה בשעתה עמים וארצות, מלכים הקימה מכיסאותיהם, מוסדות אף ושמיים הרגיזה….."

"…..אין לך בלשון מילה קלה שלא הייתה בשעת לידתה גלוי נפשי עצום ונורא, ניצחון נשגב של הרוח. בשעה שנדהם, למשל, אדם הראשון מקול הרעם –קול ה' בכוח, קול ה' בהדר— ובנפלו על פניו, מוכה תימהון ואחוז חרדת אלוהים, פרצה אז מפיו מאליה— נאמר בחיקוי לקול הטבע— מין הברה פראית, מעין שאגת חיה, קרובה לקול רררר…..האם לא הביאה קריאה פראית זו גאולה לנפשו הנדהמת? האם בקריאה זן, הד נפש שנזדעזעה לכל מעמקי מצולותיה, נתגלה מגבורת היצירה, מחרדתה ומצהלת ניצחונה בשיעור פחות מאלה המתגלות בדיבור מוצלח בעל תוכן נשגב, שעלה ביד אחד החוזים בגדולים בשעת עליית הנשמה? האם באותה הברה קלה, גרגר המילה העתידה, לא נכרכה מסכת פלאים של הרגשות בראשית, הרגשות עזות בחידושן וכבירות בפראותן….האם לא היה אדם הראשון….בורא על פי אינטואיציה ניב שפתיים וניב נאמן מאד על כל פנים לגבי עצמו— לזעזועים נפשיים עמוקים ומסובכים?….."

"…האדם בדיבורו….אינו משער כלל עד כמה מרופף אותו הגשר של מילים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום…."

"……..כך המלה מקבלת ישותה דווקא על ידי כך, שהיא סותמת כנגדה נקב קטן מאותו התוהו וחוצצת בפני אפלתו, שלא תהא זו מפעפעת ויוצאת עליה לטשטש את תחומיה…".

חיים נחמן ביאליק<br />1873-1934

חיים נחמן ביאליק
1873-1934

ברצוני להציע כי קיימים גם מקרים בהם החולה הפסיכוטי הניצב מול תכנים פסיכוטיים וחוויות פנימיות קשות ועזות חש לא פעם בחווייתו כי "תהומות פעורות מתחתיו כמצולות עמוקים או לחילופין הררי אל עוטפים אותו " וכי יצירתה של המילה המכונה על ידנו "אידיוסינקראטית" מלווה לעיתים בפרץ רגשות עז, בתחושת גילוי בראשית והיא מאפשרת לחולה לבטא מחד משהו מן העולם הכאוטי המקיף אותו ומאידך לכסות על הכאוס העוטף אותו.

אני זוכר חולה, אישה כבת שישים, כחושה, שעורה צפוד, שערה סתור ועיניה השחורות שקועות בחוריהן, נעה אנה ואנה בפרוזדורי המחלקה הארוכים האפלוליים כשלפתע הייתה מצווחת מילה בודדת כברק באפלה "איהפיאאאה", מילה חדשה, שונה, מוזרה, שלאחריה ניכר היה בה פורקן רגשות עז. עם חלוף הזמן נתברר כי כך ביטאה את תחושת החרדה העוטפת, הלא מרפה והחונקת שלא מצאה כל מילה אחרת לבטאה. לימים פירשה לנו מילה זו. וכך התבטאה: "…..אחותי הייתה כשהייתה ילדה …. הייתה פוחדת פחד נוראי מכלב שחור גדול שעמד מולה ונבח…. שיניו היו חשופות ונזל לו ריר…..קוראים לאחותי איה והפה שלה נפתח מולו בפחד נוראי (כאן הדגימה פעירת פה בדומה לפה הפעור בציור "הצעקה" של מונק)….. כמו פה שפותחים כשאומרים אאאאהה אצל הרופא……" את כל אלו ביטאה במרוכז בקונדנסציה בתקופת אשפוזה במילה "איה-פי-אאאאה" מילה שביטאה את עוצמת החרדה המציפה והעוטפת אותה ואשר אפשרה לה פרץ רגשות עז ואפשר שגם בעת ובעונה אחת לכסות על ה"תוהו" המאיים. אני משער כי בשעה שמילה זו עלתה בה לראשונה חשה מתחושת גילוי בראשית בהרגשתה וכי ללא המילה הפרטית חשה שתהום החרדה נפערת מתחת לרגליה. במובן זו המילה הפרטית החדשה כמו הגנה עליה, ביטאה במשהו את תחושותיה אך גם כיסתה במשהו על הכאוס העוטף אותה ואכן ביאליק במסתו זו התבטא כי…..

" הרגע המסוכן ביותר – גם בדיבור וגם בחיים – אינו אפוא אלא שבין כיסוי לכיסוי (מילה למילה) כשהתוהו מנצנץ (…) ומהבהבת התהום. "