פרופ' יוסף לוין

מחשבות אודות השראת סינסתזיה כאמצעי טיפולי: המקרה של השראת סינסתזיה באמצעות אווטאר ויזואלי אודיטורי לטיפול בהזיות קוליות בסכיזופרניה

נכתב ע"י פרופ' לוין

המושג הלוצינציות הופיע כבר ב-40-120 לפני הספירה עת ה-ASCLEPIADES הרומי הבחין בין מה שאנו מכנים היום הלוצינציות ודלוזיות.

Asclepiades 171 – 110 BC

המילה הלוצינציה עצמה מוצאה במילה לטינית שמשמעותה לשוטט ברחבי הנפש", באנגלית היא נמצאת בשימוש משנת 1572, ולפסיכיאטריה הוכנסה בשנת 1837 ע"י ESQUIROL, שתיאורו אותה משמש בסיס להגדרתה עד היום דהיינו כתפיסה חושית המתרחשת ללא גירוי חיצוני מקביל.

Jean-Étienne Dominique Esquirol 1772 – 1840

הלוצינציה בד"כ נחשבת לתסמין פסיכיאטרי המופיע במצבים פסיכוטיים פונקציונלים: כגון סכיזופרניה, פסיכוזות פונקציונליות קצרות, דיכאון פסיכוטי ועוד, במצבים פסיכוטיים על רקע אורגני כמו: מצבי הרעלה תרופתית, נטילת סמים שונים כמו L.S.D. (כאן מעניין לקרוא את תאוריו המרתקים של  HOFFMAN, ממציא ה-L.S.D. אודות חוויותיו המרתקות תחת השפעת חומר זה [גידולים מוחיים שונים, אלכהוליזם, לופוס אריטמטוזיס, הפרעות אנדוקריניות שונות, שינויים אלקטרוליטריים, עגבת ועוד.[

Albert Hofmann 1906 –2008

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

לחיות על פי תהום: ישראל איז'ו רוזלי וספרו החדש

נכתב ע"י פרופ' לוין

וגם משהו על ה"אני החברתי" כמורכב מאוסף של דמויות מופנמות,
ועל התסמונת הפוסט טראומטית החורכת ומעצבת את מילות הסיפורים

את איז'ו ישראל רוזלי הכרתי בסדנת הכתיבה של אדווה בולה בהרצליה אותה כותבת ומורה מוכשרת שבאה לעולם לעודד את מילות השפה הכתובה ושליחיה. איזו איש רזה כחוש מעט בעל פנים מסקרנות האומר בפשטות את אשר על ליבו, ומספר בגלוי שהוא נפגע נפשית בעקבות המלחמה ההיא. איזו זה יוצא כל הפסקה לעשן סיגרלה, כותב סיפורים הנוגעים – לא נוגעים במלחמה הקשה ב1973, ומידי פעם מתייחס לספר שיכתוב. נו לך תדע אמרתי לעצמי בטרם הייתי מודע לכוח הרצון שלו. מתום הקורס לא שמעתי ממנו דבר ואפילו בשל טרחתם של החיים ועקב האובדן של יקרים חוויתי נשתכח ממני. אבל, לפני איזה שלשה שבועות איזו מתקשר, תשמע יוסי כתבתי את הספר הוא אומר בקול נרגש, שולח לך עותק עם שליח, מה דעתך לכתוב חוות דעת?

הסתקרנתי, התחלתי לחפש עליו חומר באינטרנט,, ראיתי אותו נושא נאום נרגש לאחר אחת ממערכות הבחירות בישראל כנציג עלה ירוק חוזר ואומר משהו כמו "הקנביס הציל אותנו הפוסט טראומטיים. בזכותו הצלחתי לישון והסיוטים הוקלו…". משהגיע הספר אלי למחרת התחלתי קורא את סיפוריו, אני מוכרח לציין שאלו ריתקו אותי, איזו הוא מספר סיפורים מוכשר, שפתו זורמת קולחת, אינה גבוהה, והיא בגובה הקורא. נזכרתי במספרי הסיפורים באותם שבטים קדמונים ישובים סביב המדורה המבוערת מרתקים את שומעיהם אודות מסעי ציד ומלחמה בחיות טרף.

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

תופעת הטולפה [TULPA]

נכתב ע"י פרופ' לוין

שלום רב

הרעיון של טולפות, ישויות או ישויות שנוצרו באמצעות תהליכים מנטליים ודמיוניים ממוקדים, סיקרן אנשים על פני תרבויות במשך מאות שנים. להלן נדון בקצרה בשורשיהן ההיסטוריים, היסודות הפסיכולוגיים שלהן וההשלכות האפשריות על הבנת התודעה האנושית. בהסתמך על ספרות קיימת, מסגרות פסיכולוגיות וראיות אמפיריות, ננסה לשפוך אור על התופעה והשפעתה על חוויות סובייקטיביות.

למען הטרמינולוגיה נתייחס לטולפה לעיתים כזכר ולעיתים כנקבה. יוצר הטולפה או המארח שלה נקרא טולפמנסר ואילו התופעה עצמה של הטולפות ויוצריהן תקרא טופלמנסיה.

תופעת הטולפות מקורה בבודהיזם הטיבטי, שבו מתרגלים עוסקים בתרגילים מנטליים מורכבים בכדי ליצור ישויות אוטונומיות באמצעות ריכוז והדמיה מתמשכים. עם זאת, פרקטיקות ואמונות דומות נצפו בתרבויות שונות, דבר המצביע על היבט בין-תרבותי וטרנס-היסטורי לתופעה זו.

בכדי להבין את תופעת הטולפה, חיוני לחקור את ההקשרים ההיסטוריים והתרבותיים שבהם הם נוצרו. חלק זה מתעמק במסורת הבודהיסטית הטיבטית, ובוחן את הפרקטיקות הפולחניות והיסודות הפילוסופיים העומדים בבסיס יצירת הטולפות. בנוסף, מציין כי קיימו מקבילות בפרקטיקות תרבותיות ורוחניות אחרות. כך כאמןר שורשיו ההיסטוריים של מושג הטולפות נעוצים בבודהיזם הטיבטי, במיוחד בהקשר של פרקטיקות אזוטריות מסוימות הקשורות למדיטציה והדמיה. המונח "טולפה" עצמו מגיע מטיבטית, כלומר "לבנות" או "לבנות". התפתחות הטולפות קשורה באופן מורכב למסורת הבודהיסטית הרחבה יותר, במיוחד לווג'ריאנה או למסורת הטנטרית.

המחשת טולפה

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

מושגי ה"הזרה" וה"מתאם אובייקטיבי" והקשרם לאמנות: ראיון עם ניקי אלעזר

נכתב ע"י פרופ' לוין

אני יושב עם ניקי בקפה נונה באיבן גבירול בתל אביב. יום שישי בצהרי היום, עדיין קצת קריר. ניקי מזמין קפה פילטר חם אש וכוס סודה הומיה גזים, ובצידם קרואסון חמאה אותו לועס באיטיות. ניקי לדידי הוא חבר ממש טוב, פילוסוף בהווייתו ובגישתו לחיים, איש אשכולות ואפילו משורר מוכשר נסתר מההמון. דיברנו לתומנו על מאפייני האמנות.

תשמע יוסי אמר לוגם מן הקפה ומדבר בשטף, ברצוני להכיר לך תחילה שתי דמויות שתי פרסונות מעולמות שונים. האחד הוא ויקטור שקלובסקי והשני הינו ט. אס. אליוט. שניהם מדברים על מאפיינים שנראים לי חשובים למהותה של אומנות בכלל ואומנות הספרות והשירה בפרט. האחד מדבר על מושג ה"הזרה" והשני על "מתאם אובייקטיבי".

ניקי אלעזר בדצמבר 2023

ויקטור בוריסוביץ' שְׁקְלוֹבְסקי (‏1893- 1984) היה חוקר ספרות וסופר רוסי ממוצא יהודי.

"תחילה" אומר ניקי : "ויקטור שקלובסקי טען שאמנות היא טכניקה".

"הכיצד" ? אני שואל.

"הטכניקה של האמנות על פי שקלובסקי" אומר ניקי "היא להפוך אובייקטים ל"לא מוכרים", להקשות על תפיסתן של צורות, להגדיל את הקושי ואת אורך התפיסה, כי תהליך התפיסה הוא מטרה אסתטית בפני עצמה וחייב להיות ממושך".

במילים אחרות, גורס ניקי "האמירה התיאורטית החשובה ביותר של שקלובסקי היא בעבודתו: "אמנות כטכניקה". בעבודה זו הוא מציג את תיאוריית האי-היכרות רבת ההשפעה שלו. דוגמה לאי היכרות היא למשל הסצנה ב"מלחמה ושלום" שבה נטשה הולכת לאופרה. התיאור של האופרה גורם למשהו שאמור להרגיש מוכר להיראות מוזר ביותר".

ויקטור שקלובסקי – פורטרט של יורי אננקוב – 1919

שקלובסקי על פי ויקיפדיה היה סופר ותאורטיקן שבנוסף לביקורת ספרותית וביוגרפיות על סופרים כמו לורנס סטרן, מקסים גורקי, ליאו טולסטוי וולדימיר מאיאקובסקי, הוא כתב מספר יצירות אוטוביוגרפיות למחצה במסווה בדיוני, ששימשו גם כניסויים בתיאוריות הספרות המתפתחות שלו.

שקלובסקי ידוע כאמור בעיקר בזכות פיתוח המושג הזרה או אי-היכרות (מתורגם גם כ"ניכור") בספרות. [concept of ostranenie or defamiliarization (also translated as "estrangement")] הוא הסביר את הרעיון בשנת 1917 במאמר החשוב "אמנות כטכניקה" (תורגם גם כ"אמנות כמכשיר") שהיווה את הפרק הראשון של תורת הפרוזה המכוננת שלו, שפורסם לראשונה בשנת 1925. הוא טען שיש צורך להפוך משהו שהפך מוכר מדי, כמו קלישאה בקאנון הספרותי, למשהו מחודש. וכך, כדי להחזיר את התחושה, כדי לגרום לנו להרגיש שוב חפצים, למשל כדי לגרום לאבן להרגיש סלעית, ניתן לאדם כלי האמנות. מטרת האמנות, אם כן, היא להוביל אותנו לידיעה של דבר דרך איבר הראייה ואברי החישה במקום זו של ההכרה. על ידי "לכידה" של אובייקטים וסיבוך הצורה, מכשיר האמנות הופך את התפיסה לארוכה ו"דורשת עיבוד ועבודה מנטלית". לתהליך התפיסתי באמנות יש מטרה משלו ויש להרחיבו עד תום. אמנות היא אם כן אמצעי לחוות את תהליך היצירתיות עצמה. החפץ עצמו הוא די לא חשוב. — [שקלובסקי, ויקטור, תורת הפרוזה. תורגם על ידי בנימין שר, (הוצאת ארכיון דאלקי, 1990), עמ' 6. ]

ויקטור שקלובסקי

שקלובסקי תפס איפוא את הצורה האמנותית כאלמנט העיקרי בספרות, ואת העולם הבדיוני המיוצג כאלמנט משני. האפקטים הספרותיים, לדידו של שקלובסקי, צריכים להיות מודגשים: על התחבולה האמנותית להיות מעורטלת מההסוואות ה"מציאותיות" של העולם הבדיוני. להלן חמש דוגמאות לניכור באמנות:

ציורים קוביסטיים: אמנים קוביסטיים, כמו פאבלו פיקאסו, שיבשו את הפרספקטיבות המסורתיות על ידי תיאור אובייקטים מנקודות מבט מרובות בו זמנית. פיצול זה וסידור מחדש של צורות משמשים להרחקת הצופה מהדרכים המקובלות לראות ולהבין אובייקטים.

ספרות סוריאליסטית: סופרים סוריאליסטים, כמו סלבדור דאלי, השתמשו באלמנטים חלומיים ופנטסטיים כדי להרחיק את הקוראים מהרגיל ולאתגר את הבנתם את המציאות. הסמיכות של אלמנטים לכאורה לא קשורים או לא הגיוניים משמשת לביטול ההיכרות עם המוכר.

קולאז' דאדא: אמני דאדא,, יצרו קולאז'ים ששילבו דימויים שונים ולעתים קרובות לא קשורים. על ידי הרכבת אלמנטים אלה בדרכים בלתי צפויות, הם ביקשו להרחיק את הצופה מהציפיות החזותיות המקובלות ולעורר פרשנויות חדשות.

תיאטרון ברכטיאני: המחזאי ברטולט ברכט שילב טכניקות ניכור בתיאטרון האפי שלו. באמצעות שבירת הקיר הרביעי, שימוש בשלטים ושימוש באפקטים אחרים של ריחוק, בכך ביקש ברכט למנוע מהקהל לשקוע רגשית בנרטיב, לעודד חשיבה ביקורתית על הנושאים החברתיים והפוליטיים המוצגים.

שירה עתידנית: התנועה הפוטוריסטית, עם משוררים כמו פיליפו תומאסו מארינטי, השתמשה בחידושים לשוניים ובסידורים טיפוגרפיים לא שגרתיים כדי להרחיק את הקוראים מהשפה הפואטית המסורתית. השימוש באונומטופיאה, ניאולוגיזם ותחביר מקוטע נועד לשבש נורמות ספרותיות מבוססות.

דוגמאות אלה ממחישות כיצד אמנים השתמשו בטכניקות ניכור כדי לאתגר תפיסות, לשבש ציפיות ולעודד עיסוק רענן וביקורתי במוכר.

"דמות שניה שברצוני להציג לך" אומר ניקי "הינה זו של טי. אס. אליוט".

אליוט בשנת 1923 מאת ליידי אוטולין מורל

תומאס סטרנס אליוט ובאנגלית Thomas Stearns Eliot;   (1888 – 1965) המוכר גם כטִי. אֵס. אליוט (או "ת.ס. אליוט"), היה משורר, מחזאי ומבקר ספרות אנגלי-אמריקאי. את עיקר פרסומו רכש בממלכה המאוחדת, ונחשב לממשיכה ומחדשה של המסורת האירופאית בשירה ובאמנות בכלל.

שיריו של אליוט נחשבים כקשים לקריאה ולהבנה, עקב שפע המטפורות הדקות, ההפניות והרמזים לספרות הקלאסית הרחבה, שאותן כתב אליוט מתוך הנחה שהקורא המשכיל יזהה את המובאות ואת משמעויותיהן. הוא השתמש בשירתו ביסודות צעקניים והמוניים לצד נושאים שיריים מסורתיים מן המסורת האירופית, היהודית-נוצרית או ההודית, במעברים בין שיחת חולין בנלית לרטוריקה מקיפה, בהפסקות ברצף הסיפורים על ידי גיחות פתאומיות אל העבר כמו בטכניקות קולנועיות [ראה ויקיפדיה].

אליוט אחראי ליישום המונח שטבע בשנת 1919 – "מתאם אובייקטיבי" (Objective Correlative) בניתוחו את "המלט" לשייקספיר. דרך שימושו במונח זה הגדיר אליוט מערך של חפצים, אירועים ומצבים שמתחברים על-מנת ליצור רגש מסוים אצל הקורא. גישה זו מניחה קשר בין מילות הטקסט לבין אירועים, הלכי רוח וחוויות.

מסביר ניקי: "ט ס אליוט בעצם טוען כי למצבים וחפצים חיצוניים מסויימים יש מקבילה נפשית פנימית, כלומר ניתן לתאר מצבים פנימיים על ידי מקבילה החיצונית כאשר יש התאמה די חד-חד ערכית ביניהם". "למשל" אומר ניקי "אם תחושת אימה מיוצגת בחוץ באופן די חד חד ערכי על ידי אדום הרי כשתראה אדום תחוש אימה. האמן משתמש בכך ויתאר אדום להעביר את התחושה".

"המונח הטכני למהויות התחושה הפנימית אומר ניקי הינו 'קְוַואליה'. אני וכל אחד אחר לא יכול להעביר אליך ישירות את הַקְּוַואליה שבנפשנו, שבהתנסות שלנו. כל מה שאנו יכולים להעביר לאחר היא חיצוניות כלשהי. התרומה של האומן היא בצריפת החיצוניות; בבחירתה; בעיצוב חיצוניות כזו, שתעורר אצל הצופה ביצירה את ה – הקוואליה של האמן, את אותה קְוַואליה, שהפנימיות של האמן חוותה. משל פשוט לכך: הינו הטלפון: הקול באפרכסת הדובר יוצר גלים אלקטרומגנטיים שמועברים לָאָזְנִיָּה של השומע שבה הם הופך בחזרה לקול. אז בעצם זה תרגום-משפת מקור לשפה זרה ובחזרה לשפת המקור, הקול משול לקוואליה הפנימית והשדה האלקטרומגנטי למתאם החיצוני שט.ס. אליוט קרא לזה "הקורלטיב האובייקטיבי", שווה הערך לקוואליה בעולם החיצון",

"אגב דוגמא מעניינת לכך " אני שח לניקי "הינה זו של מארק רותקו". הינה בכתבה עליו בויקיפדיה מוזכר כי רותקו ביטא בשנת 1956 את שאיפתו כי ציורו יבטא רגשות עזים כ"טרגדיה…אקסטזה….אבדון" ויש לא מעט שיטענו כי אכן ביטא ביצירותיו רגשות עזים בכנות,בצמצום, ובישירות".

מרק רותקו: סגול, שחור, צהוב על לבן ואדום, 1949.

"רותקו התבטא" אני מוסיף מזיכרונו "כי מי שבוכה בצפיה בציוריו משחזר את הרגשתו בעת שצייר. בעצם צבעי הציור, אותו ביטוי חיצוני שימש כחפץ אובייקטיבי כמתאם אובייקטיבי על פי טי. אסץ אליוט לבטא את ההרגשותיו הפנימיות או הקוואליה שלו".

כאמור ת.ס. אליוט הציג את מושג "הקורלציה האובייקטיבית" בביקורת הספרות, והציע כי מערכת של אובייקטים, סיטואציה או שרשרת אירועים צריכה לעורר רגש מסוים אצל הקורא. להלן חמש דוגמאות הממחישות תפיסה זו ביצירותיו של אליוט עצמו:

1. "שיר האהבה של ג'יי אלפרד פרורוק" (1915):

מתאם אובייקטיבי: ערפל הערב העוטף את העיר.

רגש פנימי [קוואליה]: תחושת הבידוד ואי הנוחות המחלחלת.

2. "ארץ השממה" (1922):

מתאם אובייקטיבי: הנוף הצחיח והשומם.

רגש פנימי [קוואליה]: תחושה של ריקבון רוחני ותרבותי בחברה שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

3. "האנשים החלולים" (1925):

מתאם אובייקטיבי: דמויות הדחליל החלולות והממול

רגש פנימי [קוואליה]: ייצוג של הריקנות והריקבון המוסרי של הציוויליזציה המודרנית.

4. ארבע הרביעיות (1943):

מתאם אובייקטיבי: גן הוורדים ודימויי האש.

רגש פנימי [קוואליה]: המאבק לגאולה רוחנית ולכוחה הטרנספורמטיבי של האהבה.

5. "פרורוק ותצפיות אחרות" (1917):

מתאם אובייקטיבי: הערפל הצהוב שמחכך את גבו על שמשות החלונות.

רגש פנימי [קוואליה]: תחושת הניכור העירוני והאופי החונק של הציפיות החברתיות.

ושוב, בדוגמאות אלה, אליוט משתמש בדימויים, מצבים או סמלים ספציפיים בכדי לעורר רגשות או מצבי תודעה אצל הקורא. המתאם האובייקטיבי הוא דרך עבור המחבר להחצין ולהפוך מוחשי את החוויות והרגשות הפנימיים של הדמויות, יצירת יצירה ספרותית חיה ומשפיעה יותר.

בעוד הרעיון של מתאם אובייקטיבי קשור קשר הדוק עם T.S. אליוט, טכניקות דומות ניתן למצוא ביצירותיהם של אמנים אחרים. הנה שלוש דוגמאות מאמנים ומדיומים שונים:

א. "מקבת" של ויליאם שייקספיר (1606):

מתאם אובייקטיבי: המוטיב החוזר של הדם.

רגש פנימי [קוואליה]: אשמה, חרטה וההשלכות של שאפתנות בלתי מרוסנת. ב"מקבת" הדם מסמל את השחיתות המוסרית של הדמויות ואת האלימות שמכתימה את נשמתן.

ב. "ליל כוכבים" של וינסנט ואן גוך (1889):

מתאם אובייקטיבי: שמי הלילה המסתחררים והסוערים.

רגש פנימי [קוואליה]: הרגשות העזים והסוערים שחווה האמן. השמיים התוססים והמסתחררים ב"ליל כוכבים" נתפסים לעתים קרובות כהחצנה של מצבו הנפשי והרגשי של ואן גוך.

ג. "Blowin' in the Wind" של בוב דילן (1962):

מתאם אובייקטיבי: הרוח הנושבת והחופש שהיא מייצגת.

רגש פנימי [קוואליה]: כמיהה לצדק חברתי ולשוויון. הרוח בשירו של דילן הופכת לייצוג סמלי של שינוי ורצון לעולם צודק ושוויוני יותר.

בוב דילן

בדוגמאות אלה, בדומה למתאם האובייקטיבי של אליוט, אלמנטים או סמלים ספציפיים משמשים כדי לעורר רגשות ולהעביר משמעויות עמוקות יותר. בין אם בספרות, אמנות חזותית או מוזיקה, אמנים משתמשים לעתים קרובות בקורלציות אובייקטיביות כדי לספק ביטוי מוחשי של רגשות או מושגים מופשטים ביצירותיהם.

"תגיד ניקי" אני שואל "האם אתה יכול לקשר בין שתי הדמויות, כלומר בין שני הרעיונות שהם מייצגים?"

"לדעתי" עונה ניקי "הקשר בין הרעיונות הוא זה. שקלובסקי עוסק במבע הפואטי שתפקידו אינו אינפורמטיבי אלא החייאתי, אם לטבוע מונח: הערמת קושי על התפיסה ועל ההבנה של הנכתב הספרותי על ידי הסופר, המשורר, הדרמטורג  – הוא כופה, מחייב  את הנמען למאמץ של פענוח את אשר לפניו: התרכזות, 'טעימה' של הנקרא, במקום 'בליעתו' מבלי שייחווה, ההשבת החיוניות לשפה הספרותית, הפיכת הנחשב למוחש ובכך; הנכחה של משהו שבדרך כלל, בקריאה אוטומטית – הוא נעדר. ה'משהו' הזה הוא מהותם הפנימית של הדברים, שאינה ניתנת להנכחה אחרת. זאת בדיוק, בדרך אחרת לחלוטין, עושה כאן אליוט: הוא מצביע על דרך העברת מהות פנימית שבנפש המוען, הקוואליה שהוא חווה, החוויה הפנימית החדפעמית, האינדיווידואלית שלו ל'אדום', 'עגול', וכו' – לנמען, על ידי התרגום הלוך ושוב לקורלטיב חיצוני וחזרה לקוואליה של הנמען.

שניהם עוסקים במהות הפנימית של הדברים. זה, לעניות דעתי, תפקידה הבלעדי של האמנות: מתן ביטוי למהות הפנימית. לא משום שהאמנות אינה יכולה לשמש לצרכים אחרים: תשמע יוסי מיקרוסקופ יכול לשמש מעצור דלת מצוין. אבל מה יהיה עם חקר העולם המיקרוסקופי אם שימוש במיקרוסקופים יוגבל רק למטרות כגון מניעת דלתות מלהיטרק ולא אחרת?

"מעניין מאוד" אני סח לניקי, "נו, הגיע זמן למנת סלט טובה ולסנדוויץ חביתה", וניקי מתבונן בי במבט משועשע. "אהה זוהי ההזרה שלך לקוואליה שלך כרגע או אולי המתאם האובייקטיבי שלך ואפשר שניהם גם יחד?". בתגובה אני שותק בכוונה תחילה נותן לו לטעום ביס מסנדוויץ החביתה.

צמיחה בתוך דמיון מודרך של 20 שנה אצל חולה ביפולרית

נכתב ע"י פרופ' לוין

דמיון מודרך הוא טכניקת הרפיה והדמיה הכוללת יצירת דימויים מנטליים בכדי לעזור לאנשים להתמקד, להירגע ואולי אף להרפא. זוהי צורה של התערבות במרחב של גוף-נפש המשתמשת בכוחו של הדמיון על מנת להביא לשינויים חיוביים ברווחה הרגשית לעיתים אף ברווחה הפיזית.

ניתן לתרגל דמיון מודרך לבד ביחידות או בעזרת מטפל או לעיתים אף בעזרת הקלטה קולית. הדמיון המודרך מצורף לעתים קרובות לטכניקות הרפיה אחרות, כגון נשימה עמוקה, הרפיית שרירים מתקדמת, או מדיטציה.

שימושים בדמיון מודרך:

א] הפחתת מתח: דמיון מודרך יכול לעזור לאנשים להפחית מתח על ידי קידום הרפיה והפחתת חרדה. תרגול כזה זה יכול להיות מועיל במיוחד עבור אלה החווים מתח מתמשך, מתח הקשור לעבודה או מתח מבעיות אישיות.

ב] שליטה והפחתה בכאב: דמיון מודרך הוכח כמסייע לאנשים להתמודד עם כאב אקוטי או כרוני, כמו חולי סרטן למיניו, חולים לאחר ניתוח או אנשים עם מצבי כאב כרוניים. על ידי מיקוד המוח בתמונות נעימות, הטכניקה יכולה לעזור להפחית את תפיסת הכאב.

ג] ריפוי רגשי: ניתן להשתמש בדמיון מודרך לטיפול בבעיות רגשיות, כגון חרדה והפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). על ידי עידוד דימויים מנטליים חיוביים, דבר יכול לעזור לשפר את מצב הרוח ולקדם תחושה של רווחה.

ד] שיפור השינה: אנשים עם נדודי שינה או הפרעות שינה עשויים להפיק תועלת מדמיון מודרך, שכן הוא יכול לעזור להשקיט את המוח ולעודד הרפיה, מה שמקל על ההירדמות והשינה.

ה] שיפור ביצועים ספורטיביים: ספורטאים משתמשים לפעמים בדמיון מודרך בכדי לדמיין ביצועים מוצלחים ולשפר את המיקוד, המוטיבציה והביטחון העצמי.

ו] תמיכה במערכת החיסון: מחקרים מסוימים גורסים כי דמיון מודרך עשוי לעזור לחזק את מערכת החיסון על-ידי הפחתת סטרס וקידום הרפיה, מה שיכול, בתורו, לשפר את הבריאות הכללית.

ז] הכנה לפרוצדורות רפואיות: ניתן להשתמש בדמיון מודרך בכדי לסייע למטופלים להתכונן נפשית לניתוח או להליכים רפואיים אחרים, כמו גם להתמודד עם כל חרדה או פחד הקשורים להליך.

ח] ולבסוף כעזר לצמיחה אישית לגילוי עצמי ולהתמודדות וויסות רגשי אל מול חולי : דמיון מודרך יכול לעזור לאנשים לחקור את המחשבות, הרגשות והחוויות הפנימיות שלהם, לטפח צמיחה אישית ומודעות עצמית ותפיסה והכלה של נכות ומחלה. מטרה זו תבוא לידי ביטוי בדמיון המודרך "הספונטני או בעצם שאינו מודרך" שנביא להלן.

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

הנשגב

נכתב ע"י פרופ' לוין

לראשונה פגשתי בחווית הנשגב באמצעות משה [שם בדוי], חולה המאובחן עם סכיזופרניה. פגשתי אותו בבית החולים הפסיכיאטרי רחב הידיים בפיטסבורג. מדשאות בית החולים כוסו שלג לבן, ואילו הוא היה לבוש קל, ברישול מה, חייכן בטבעו, "אני… משה.. אני כך אומרים לי…סובל מסכיזופרניה" סח לי כמו הדבר אינו נוגע לו. ישבנו על ספסל אבן במסדרון המוביל למחלקה אשר מצידו דשא מושלג ובאמצעיותו של זה עץ נישא רווי עלים שפיסות שלג נושרות מהם ואילו קצהו נראה כנוגע לא נוגע בשמיים האפורים. משהו במשה סקרן אותי, אולי הכלאחר יד, בלא כל משא רגשי בו אמר "אומרים עלי שאני סובל מסכיזופרניה" , כאילו לאמירה זו משקל מועט אם בכלל בעולמו הנפשי. ואכן משסיפר לי את סיפורו הבנתי את יחסו הרגשי לאבחנה שהדביקו לו. הדבר לא נבע מהשטחה רגשית האופיינית למחלה זו, אלא משום שלאחר שפגש בנשגב לא הייתה כל משמעות מיוחדת בעולמו הנפשי לתוויות , אבחנות, וסטיגמות למיניהן. "תשמע" אמר לי בפניו המחייכות וקולו הצרוד " …הייתה זו שעת בוקר ככל הבקרים… אלא כשהשמש הזהובה עלתה אט אט מבין ההרים חשתי באופן מופלא התרוממות רוח יוצאת דופן, התרגשות עילאית ויראה ובת קול לחשה לי כי… 'נגלה לך סוד הבריאה, … נתקרבת לאלוהות'. "איך ..למה דווקא ביום מסויים הדבר קרה?" שאלתי. לכך לא ידע לענות ותלה בי עיינים גדולות, משל שואל הוא אותי להסבר. לבד מלומר לו כי חווה חוויה פסיכוטית לא ידעתי לתת לו תשובה וחשתי כי אמירה שכזו עושה עוול נורא לחוויה הנשגבת יוצאת הדופן אותה עבר. פגשתי אותו כעבור שבועיים. מזג האויר כבר השתפר. חולים הסתובבו חסרי מעש במסדרונות בית החולים לבושים חלוקים תכולים. והנה חזיתי בו מתחבא מאחורי אחד מעמודי המסדרונות, עוקב אחרי חולה ירוד שמכנסיו שמוטים ורטובים, זקנו מדובלל ופניו עגומים וחרושי קמטים. ניגשתי אליו…"שששש…ששש" לחש לי "שלא יראה אותנו". "מי?", שאלתי. והוא, משה, הצביע באצבע כפופה ומהססת אל החולה הירוד, נרגש כולו ותחושת התעלות בפניו ולחש לי בקולו הצרוד" אל תחזה בו.. תזהר.. המבט בו ישרוף כל.. זהו האלוקים". "אלוהים אדירים" חשבתי, "משה זה חושב שחולה עלוב נפש זה שמכנסיו שמוטים ורטובים משתן הוא האלוהים בכבודו ובעצמו. וואו… איזו תחושה יוצאת דופן של חרדה ואפילו אימה ממבטו השורף של 'האלוהים' המשולבת בהתרוממות רוח נרגשות ועזה הוא חווה" אז לא ידעתי לתת מילים לתחושה שכזו ואולי אף עתה לא אבינה דיה אך נראה לי כי ניתן לכנותה תחושת נשגבות".

האנציקלופדיה של הרעיונות [דוד גורביץ ודן ערב: אנציקלופדיה של הרעיונות, הוצאת בבל ומשכל, 2012]. גורסת כי "…הנשגב חותר לעונג פרדוקסלי, הנחווה מול העצום מאיתנו. זוהי התפעלות הכורכת יחד הנאה וחרדה מפני אובייקטים הנחשבים על-אנושיים, מוחלטים ובלתי ניתנים לייצוג, כגון אוקיינוס או פסגה מושלגת. בניגוד לחוויית היפה, התואמת את גבולות הניסיון האנושי, הנשגב פונה אל העל-אנושי ואל הבלתי ניתן להגדרה. הנשגב נוגע באלימות של הממשי ומתכתב עם יצרי המוות…".

אמנם רבים מבינים אינטואיטיבית שהנשגב הוא משהו יוצא דופן ומעבר להבנת בני אנוש. אך נראה שהמילה עצמה מאחדת תחת מטריה אחת רגשות רבים ושונים, אפילו מנוגדים, – "פחד", "אימה", "יראת כבוד","תחושת התעלות" כל אלו הם חלק מהמאפיינים המיוחסים לחוויית הנשגב. לכך מתווסף קושי שכל אחת מהמילים הללו יכולה, בנוסף, לתאר או להעביר שפע של רגשות. "פחד", למשל, הוא גמיש מספיק כדי להחילו על מגוון של רגשות ועם זאת לא מדויק דיו בכדי לציין את הרגש הספציפי יותר. הפחד בצפייה בפניו של אדם מאיים ולעומתו הפחד המנותק והקוגניטיבי יותר שחווים בעת צפייה בסצנות טבעיות של נצחיות שונים באופן משמעותי, אך המילה עצמה מניחה אותם תחת אותו מונח. הגמישות היא מחד נכס בשיח הלשוני אך חוסר הדיוק הוא חיסרון. יש שהניחו ש"הנשגב" הוא קומפלקס קוגניטיבי-רגשי מובחן, הכולל מרכיבים רבים אך נבדל מכל אחד מהם בנפרד, כלומר שהשלם הינו אחר מאשר חלקיו [קאנט, וראה למטה טומוהירו אישיזו וסמיר זקי].

ובכל זאת, הנה הפסח מתקרב ועימו עונת הקושיות…וברוח הזמן שאלתי תחילה את ChatGPT [יישום האינצלגנציה המלאכותית העונה לא רע לשאלות מובחנות אך לעיתים נוטה לקונפובולציות כאותו חולה דמנטי על מנת לתמוך בגירסותיו], אנא תני לי דוגמאות העשויות לספק התקרבות אלי חוויית הנשגב? וזו ענתה:

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

פרננדו פסואה והשימוש בהטרונימים: האמנם היה אישיות מרובת פנים?

נכתב ע"י פרופ' לוין

פרננדו אנטוניו נוגיירה פסואה (1888 – 1935) מתוך ויקיפדיה ומתוך ספרו המתורגם לעברית של ז'וזה פאולו קוולקטי [פרננדו פסואה, מעין אוטוביוגרפיה, הוצאת רימונים] היה משורר, סופר, , מתרגם ופילוסוף פורטוגזי ,אחת הדמויות הספרותיות החשובות ביותר במאה ה-20 ואחד מגדולי המשוררים בשפה הפורטוגזית אשר כתב ותרגם גם מאנגלית ומצרפתית. פסואה היה ידוע ביצירותיו הספרותיות המורכבות והרב-שכבתיות. כשפסואה מת ב-1935, משפחתו מצאה את אחד האוצרות הספרותיים הסנסציוניים ביותר. בסוג של תא מטען חסר תכונות ששימש לאחסון שמיכות או מעילי חורף נמצאו 25,000 עמודים של כתבים. חלק מעבודות אלה הושלמו. רובן לא. קשה היה תחילה לדעת מה לעשות עם המורשת הזאת. כתב ידו של פסואה היה גרוע, הוא כתב גם בפורטוגזית וגם באנגלית, תוצר של ילדות דרום אפריקאית. אבל הדבר המסתורי ביותר היה שהוא לא נראה אדם אחד. הוא היה גלקסיה שלמה של סופרים – הטרונימים, כפי שהוא כינה אותם, עם אישיויות שונות לחלוטין והשקפות שונות, לעתים קרובות אף סותרות באופן קיצוני, הן עסקו בשירה, סגנון, טבע, פוליטיקה ועתיקות. הם היו כולם היו יצירותיו של האיש ששמו פרננדו פסואה, מתוך מגוון עשרות ההטרונימים הקשה לומר מיהו פסואה עצמו. פסואה עצמו ההסביר: "יצירה בשם בדוי היא, למעט השם שבו היא חתומה, יצירתו של סופר הכותב כעצמו; יצירה הטרונימית היא של סופר הכותב מחוץ לאישיותו שלו: זוהי עבודה של אינדיבידואל מוחלט שהומצאה על ידו, בדיוק כפי שיהיו אמירות של דמות כלשהי בדרמה".

פסואה עשה אפוא שימוש בהטרונימים, שניתן לתפסם כאלטר אגו ספרותי שלו עם אישיות וסגנונות כתיבה ייחודיים משלהם, , הוא יצר כשבעים וחמישה סופרים ומשוררים אחרים, מתוכם שלושה בולטים, אלברטו קאיירו, אלווארו דה קמפוס וריקרדו רייס. הוא לא קרא להם שמות בדויים כי הוא הרגיש שזה לא תפס את החיים האינטלקטואליים העצמאיים האמיתיים שלהם ובמקום זאת קרא להם הטרונימים. דמויות דמיוניות אלה החזיקו לעתים בדעות לא פופולריות או קיצוניות [ראה ויקיפדיה].

סוג אחד של הטרונימים שיצר פסואה נקרא "מנטונים", שהוא מונח שטבע כדי לתאר סוג של הטרונים המבוססים על מצב נפשי מסוים או על תכונת אישיות מסוימת. הנה כמה דוגמאות למנטונים של פרננדו פסואה:

1. אלברטו קהיר – מנטונים המבוססים על פילוסופיה פסטורלית ופנתאיסטית, המאופיינת בסגנון פשוט וישיר.
2. ריקרדו רייס – מנטונים המבוססים על פילוסופיה סטואית וקלאסית, המאופיינים בסגנון צורני ומאופק.
3. אלווארו דה קמפוס – מנטונים המבוססים על פילוסופיה מודרנית ועתידנית יותר, המאופיינת בסגנון חופשי ודינמי.
4. ברנרדו סוארס – מנטונים המבוססים על אישיותו האינטרוספקטיבית והמלנכולית של פסואה, המאופיינת בסגנון מדיטטיבי ופילוסופי יותר.

לכל אחד מהמנטונים הללו יש קול ופרספקטיבה ייחודיים משלו, המשקפים היבטים שונים באישיותו המורכבת ורבת הפנים של פסואה.

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

"דירקטוריון הדמויות" ביצירת המופת "גזר-הדין" של פרנץ קפקא

נכתב ע"י פרופ' לוין

נזכיר תחילה בקצרה מאפיינים למודל לחיי הנפש אותו הצגנו בבלוג המשותף המקביל לבלוג זה והמופיע באתר זה. בלוג משותף בו מופיע אני יחד עם ידידי וחברי הפסיכיאטר והאינטלקטואל דר' איגור סלגניק.

ד"ר איגור סלגניק

במודל שאנו מציעים ל"עצמי" יש תחילה להבדיל בין העצמי הראשוני שהוא בעצם הגרעין הבסיסי הביולוגי המורכב ממספר סטרוקטורות מולדות ואשר נתונות להתפתחות במהלך החיים. והעצמי החברתי [המשני] אשר הינו מבנה המתפתח במהלך חשיפת האדם להשפעה החברתית ומורכב מהפנמות של דמויות משמעותיות לאדם שמקורן אם בקבוצות חיצוניות ואם בקבוצות דמיוניות הקשורות למשל בדמות מספר' ממיתוס' מסרט ועוד' אשר היו בעלות השפעה ניכרת על האדם). נציין כאן שבעת הלידה קיימות תבניות מולדות לרוב חלקי העצמי כמו למשל העצמי החברתי וחלקיו שמהוות גרעינים להתפתחות עתידית של סטרוקטורות אלו.

העצמי החברתי [המשני] מייצג (1) את מגוון ייצוגיי ה"אני" שמקורם בעמדות ורגשות כלפי העצמי וייצוגיו בתקופות שונות של החיים. (2) את ייצוגי הדמויות המופנמות שמקורן לרוב בדמויות משמעותיות שהאדם נחשף אליהן במהלך חייו אך כאמור יתכנו גם דמויות דמיוניות המיוצגות בספרים סרטים וכו' שהיו בעלי השפעה ניכרת על האדם. (3) את ייצוגיי "תת-התרבות" [ תת-תרבות הכוונה להשפעות חברתיות במיליה בו האדם חי ואינם קשורות דווקא באדם ספציפי]. ולבסוף (4) את האני הרפלקטיבי המוגדר כמבנה שמתפתח בעקבות התפתחות העצמי החברתי ומאפשר ראייה כוללנית [מעין ראיית-על] של מצב המודעות וההתבטאויות הנפשיות של היחיד.

כך העצמי החברתי המשני הינו בדרך כלל השתקפות מנטלית פנימית של אובייקטים [דמויות] הקיימות במציאות אך יתכנו גם סובייקטים המובנים נפשית פנימית בלבד (בפנטזיה). לשם הנוחות אנו מכנים את אוסף הדמויות המשמעותיות המופנמות ב"אני החברתי" בשם "דירקטוריון הדמויות".

דירקטוריון הדמויות המופנמות הזה, הבונה את ה"אני החברתי" הינו רב שכבתי ויש היררכיה בתוכו. יש בו דמויות מופנמות משמעותיות יותר ומשפיעות יותר וכאלו המשפיעות פחות. לקבוצה זו מנהיג או מנהיגים שיכולים להכתיב את התנהגות היחיד ואף להטיל צנזורה על קבלת דמויות חדשות או חלקים בהן או אף להטיל צנזורה על עמדות, פעולות והתבטאויות מסוימות.

מה לכך תשאלו ולסיפורו של פרנץ קפקא, "גזר הדין"?

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

אקסל מונתה: רופא ופסיכיאטר חלוץ ויוצא דופן

נכתב ע"י פרופ' לוין

אקסל [מרטין פרדריק] מונתה (1857 – 1949)

שארקו הנאורולוג

מונתה פתח את הקליניקה הראשונה שלו בצרפת אך את רוב חייו הבוגרים העביר באיטליה ובביתו באי קאפרי המכונה סן מיקלה.

Munthe Axel. The story of San Michele. London: John Murray, 1929.

כאמור לאחר סיום לימודיו, מונתה פתח מרפאה בפריז, בעיקר בכדי לשרת את חברי מושבת האמנות הסקנדינבית שם. בשנת 1884 הוא נסע לנאפולי בכדי להציע סיוע רפואי במגפת כולרה. ב-1887 הוא עבר לקאפרי, קנה את וילה סן מיקלה והחל בשיקומה, ב-1890, כשהחל אוזל הכסף לשיקום, פתח מרפאה ברומא ומנקודה זו ואילך חילק את זמנו בין רומא לקאפרי. בעת מלחמת העולם הראשונה התנדב לצלב האדום וטיפל בפצועי המלחמה [ראה תמונה].

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

שש דמויות מחפשות מחבר

נכתב ע"י פרופ' לוין

שש דמויות [או נפשות] מחפשות מחבר הוא מחזה  מאת לואיג'י פיראנדלו שנכתב ב 1921 .

לואיג'י פּירַאנְדֶלּוֹ ; (1867 – 1936) סופר ומחזאי איטלקי, זוכה פרס נובל לספרות ב-1934

במחזה המכונה " שש נפשות מחפשות מחבר" להקת תיאטרון עורכת חזרות להצגה, כאשר לפתע מופיעות על הבמה שש דמויות שאינן שייכות להצגה, ומשתלטות על הבמה. אבי המשפחה מספר שהדמויות הן פרי יצירתו של מחבר שחזר בו, וכעת הן רוצות לבוא לידי ביטוי ומבקשות מהבמאי שיציג את סיפורן הטראגי.

בעלילה [ראה ויקיפדיה] האב הוא אדם משכיל רם מעלה, שנשא אישה ממעמד נמוך ממנו. לזוג נולד בן, וכשהבן הגיע לגיל שנתיים, האב עזב את האישה, שידך לה את מזכירו, וגרש אותם. המזכיר והאישה נוסעים לחיות בעיר אחרת, ונולדו להם שלושה ילדים.

לאחר פטירתו של המזכיר האישה ושלושת ילדיה הופכים חסרי כל, ושבים לעיר מגוריו של האב. האם מוצאת עבודה בחנות כובעים. מעל החנות קיים בית בושת בו מעבידה בעלת החנות בזנות נערות עניות, אחת מהן היא בתו החורגת של האב. האב הוא לקוח קבוע במקום, ועומד לשכב עם בתו החורגת בלא לדעת מי היא. האם מגיעה למקום ומפסיקה אותו בזעקות, ממש לפני שהוא עומד לעשות זאת. האב מזועזע מהדבר, ואוסף את המשפחה אל ביתו. האם פוגשת את הבן שהופרד ממנה זה שנים, אך זה מתנכר אליה, והאם מזניחה את ילדיה. האב והבת החורגת מרבים לריב. הבת הקטנה שהוזנחה טובעת בבריכה. אחיה הדיכאוני ממלא פיו מים, ולבסוף מתאבד. בתחילה הבמאי מסרב להציג את הסיפור, אחר-כך מתרצה, ומנסה לעשות זאת, ולבסוף מתייאש.

Six Characters in Search of an Author: Mathias Wiemann (left), Lucie Hoeflich (centre), Franziska Kinz (right), 1924 staging at the Deutsches Theatre in Berlin, directed by Max Reinhardt

שחקני ההצגה שהוצגה בברלין ב-1924 בבימויו של מקס ריינהרט.

משמעויות שונות ניתנו למחזה. כך למשל כתב בעבר איתן בר יוסף, ב"עכבר העיר" במרץ 2010 כי "משמעותו של המחזה…. בערעור הגבולות בין מעשה היצירה ובין המציאות… בעיצומה של חזרה על המחזה נכנסות אל הבמה כמה דמויות – אבא, אם, בת, בן, נער וילדה קטנה. מתברר, שהמחבר, שברא אותן, נעלם לבלי שוב; איש אינו יודע מדוע ולאן. על הדמויות המיותמות נגזר עתה לנדוד בעולם, לכודות בהווה קיומן שאין ממנו מפלט, משוועות ליוצר שיממש את סיפורן על הבמה….

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »